אז
עוברים לגואה
עוד מעט
חודש בהודו, בעיקר באזור דראמסאללה, אז מה עושים הלאה? שירה רוצה לטייל – אני מרגיש
שאצלה זה יותר מהכיוון הרומנטי, לחיות את הודו כמו פעם חופשיה ומשוחררת, היא שוכחת
שכל תזוזה שלנו זה לארוז, לסחוב 3 תיקים גדולים ועוד חמישה קטנים...לחפש גסט האוס,
להתאקלם להכיר....
אני רוצה
ל"שבת", החלום שלי היה לשבת בגואה עונה, גם שאוכל לעבוד על כיסכסא, גם
שאוכל לחשוב מה אני רוצה, שתהיה לנו ולילדים שגרת חיים, חוגים, שיכירו חברים
ממקומות אחרים בעולם, ילמדו לאט לאט אנגלית...אני קולט שגם לילדים אחרי כמה ימים
במקום מסויים , כשהם מתחילים להכיר, הם מרגישים יותר בנח, הולכים לבד , לא צריכים
אותנו בכל דבר קטן....
רוצים גם
להגיע למקומות "חדשים" דרום הודו, קראלה, בנוסף שפע חופר לנו כל הזמן שהוא
רוצה לגלוש...והגלישה בהודו לא ממש מפותחת.
דראמסללה,
טוב זה רק שם קוד, דראמסללה היא העיר הגדולה שממנה עולים למקלאוד-גנג' , ומשם עולים לכפר קטן מעל באגסו ובהמשך דרמקוט. ריכוז גדול של חברה צעירים
אחרי צבע, בהתחלה עד שעלינו לדרמקוט לא הבנו מה אנחנו עושים פה,
דרמקוט כבר כפר
הרבה יותר שקט, יותר חשופ לנוף המדהים שיש פה באזור. למרות שגרנו בדראמקוט, אנחנו
יורדים ברגל למקלאוד כמעט כל יום לאכול מומו ברחוב...
שירה
נוקעת את הקרסול בשלב מסויים, וצריכה להישאר לשכב בחדר אבל אני והילדים ממשיכים,
עולים לטק מדהים לפסג הר טריונד
יום שלם של הליכה, מגיעים לפסגה אחר הצהריים, לא רואים כלום, נמצאים בתוך ענן...רק למחרת בבוקר היו לנו כמה שעות של שמש
ב
בינתיים בדרמקוט.... החיה הכי נפוצה באזור
חשופיות בגודל מטורף...בכל חור בכל שביל על כל סלע...לדרוך על אחת כזו...חוויה לא נעימה....איייחחחח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה